גמישות היא חוסן: איך משתנים בלי לאבד את עצמנו?
המאמר הזה נולד מתוך שיחה בינינו.
שתינו עוסקות בשינוי, אבל כל אחת פוגשת אותו מזווית אחרת.
תמרי מגיעה מעולם הייעוץ הארגוני והנחיית הקבוצות, ועובדת עם אנשים, מנהלים וצוותים סביב יחסים, חוסן והתמודדות עם מציאות משתנה.
לימור מגיעה מעולם המיתוג והאסטרטגיה, ומלווה חברות שנדרשות להתפתח, להסתגל לשינויים, לפנות לקהלים חדשים ולהישאר רלוונטיות מבלי לאבד את הזהות שלהן.
ככל שהעמקנו בשיחה, גילינו שהמרחק בין שני העולמות קטן הרבה יותר ממה שחשבנו.
בשניהם עולה אותה שאלה מרכזית:
איך נשארים נאמנים למי שאנחנו, מבלי להיאחז במי שהיינו?
ומכאן התחילה החשיבה המשותפת שלנו על הקשר שבין גמישות לחוסן.
אנחנו רגילים לחשוב על חוסן במונחים של כוח: היכולת להחזיק מעמד, לספוג ולהמשיך קדימה גם כשהמציאות נעשית מורכבת. אבל מתוך עבודה עם אנשים, מנהלים, ארגונים ומותגים בתקופות של שינוי, התחלנו לחשוב על חוסן קצת אחרת : אולי חוסן אינו היכולת למנוע מהמציאות להשפיע עלינו, אלא היכולת לפגוש את מה שכבר משפיע, להבין שמשהו השתנה ולבחור איך להגיב. במובן הזה, גמישות היא חלק מהיכולת להמשיך לפעול בתוך שינוי.
חוסן אינו חסינות
"באחת הסדנאות עלה המשפט: היגיון לא חודר שריון"' משתפת תמרי. והמשפט הזה נשאר איתנו והוביל אותנו לחשוב על הקשר בין שריון לחסינות: על הרצון ששום דבר לא יחדור אלינו ועל הניסיון להגן על עצמנו, לצמצם את הפגיעה ולשמור על הקיים.
"יש רגעים שבהם הגנה כזאת בהחלט נחוצה" מוסיפה לימור. "עם זאת, כשהיא הופכת לדרך קבועה לפגוש את העולם, היא עלולה ליצור בעיה אחרת: השריון עשוי לעצור לא רק איומים, אלא גם מידע, משוב, רעיונות חדשים ואנשים שמנסים לומר לנו משהו שאנחנו לא רוצים לשמוע"
"כשאדם או ארגון עסוקים בעיקר בהגנה על מה שהם כבר יודעים, לפעמים כמעט בלתי אפשרי להגיע אליהם עם מידע חדש, גם כשהוא כבר נמצא בתוך הארגון. עובד עלול להפסיק להעלות קושי משום שהוא יודע שיסבירו לו למה הוא טועה, וצוות שמזהה שמשהו לא עובד עשוי להמשיך לבצע משום שאין מקום לשאול", מספרת תמרי. וכך, מול השריון אנשים יכולים להפסיק לדבר הרבה לפני שהבעיה נעלמת.
"חוסן, לעומת זאת, אינו מניח ששום דבר לא יקרה לנו. הוא מניח שדברים יקרו: השוק ישתנה", אומרת לימור. לקוח יתנהג אחרת, טכנולוגיה חדשה תיכנס, עובד משמעותי יעזוב או מוצר מצליח יפסיק לעבוד כפי שעבד בעבר. לפעמים גם משבר יגיע בלי שביקשנו אותו. לכן השאלה היא מה נעשה כשהמציאות תחדור שריון ותיכנס פנימה, ומה יאפשר לנו להישאר מסוגלים לפעול גם אחרי שמשהו השפיע וטלטל?
כשהדבר שעבד הופך לדבר שמעכב
אחד האתגרים הגדולים בשינוי הוא שאנחנו לא נאחזים רק במה שלא עובד. לפעמים אנחנו נאחזים הרבה יותר חזק דווקא במה שעבד מצוין: דרך ניהול שהביאה תוצאות במשך שנים, מוצר שהיה הצלחה גדולה, מבנה ארגוני שכבר הפך להרגל, שפה מותגית שהחברה מזוהה איתה או תהליך שכולם יודעים לבצע כמעט בעיניים עצומות.
"הבעיה מתחילה כאשר מה שעבד בעבר הופך, בלי ששמנו לב, למשהו שאנחנו כבר לא מוכנים לבדוק או להטיל בו ספק" אומרת תמרי. יש משהו מאוד אנושי בצורך הזה, משום שהצלחה מייצרת ביטחון ומחזקת את התחושה שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים ושכדאי להמשיך באותה הדרך.
לעיתים האחיזה הזאת קשורה גם במה שההצלחה אומרת עלינו. אם הדרך שלי כבר לא מתאימה, מה זה אומר עליי כמנהל? אם צריך לשנות את המוצר, מה זה אומר על כל מה שבנינו? למעשה, בדיקה של דרך העבודה יכולה להיחוות כערעור על המקצועיות, על המעמד או על מי שאנחנו ולכן, אנחנו עלולים להימנע ממנה. אך כדי לאפשר תנועה, כדאי להבין גם על מה אנחנו מרגישים צורך להגן.
"אלא שהמציאות לא מחויבת להיסטוריה שלנו, כי מה שהיה נכון לפני שלוש שנים, לפני שנה ולעיתים אפילו לפני כמה חודשים או ימים, לא בהכרח מתאים למה שקורה עכשיו" מוסיפה לימור. ובכל זאת, בתקופות של שינוי אנחנו עלולים להגיב דווקא בהידוק השליטה: להוסיף בקרה ואישורים ולהשקיע עוד מאמץ במה שאנחנו כבר יודעים לעשות. כאשר התנאים משתנים, יותר מאותה פעולה לא בהכרח ייתן את אותה התוצאה.
לכן אחת השאלות החשובות שמנהלים וארגונים יכולים לשאול את עצמם היא לא רק "האם זה עבד?", אלא "האם זה עדיין מתאים למציאות שיש עכשיו?". לפעמים שינוי הדרך הוא בדיוק מה שמאפשר להמשיך לכיוון שחשוב לנו ולהיות דבקים במטרה בלי להיות דבקים בדרך אחת להגיע אליה. בעינינו, זה אחד הביטויים הבוגרים והאחראים ביותר של גמישות.
להשתנות בלי לאבד את עצמנו
כאן עולה הפחד השני: אם נשתנה כל הזמן, מה יישאר מאיתנו? זו שאלה שאנחנו פוגשות בעבודה עם אנשים, ארגונים ומותגים, והתשובה מבחינתנו מתחילה בהבחנה בין ליבה לבין צורה. "לא כל מה שאנחנו עושים הוא מי שאנחנו, ו'ככה אנחנו עובדים' הוא לא בהכרח 'ככה אנחנו' " (לימור). מבנים, תפקידים, שירותים, מוצרים, תהליכים, ממשקים ושפה יכולים להשתנות בלי שנאבד בהכרח את מה שחשוב לנו לשמור.
כדי להבין מה יכול להשתנות, חשוב לברר מה עומד בבסיס העשייה שלנו: מה חשוב לנו באמת, על מה אנחנו לא מוכנים לוותר, מה אנחנו רוצים להביא לעולם ומאיפה אנחנו רוצים לפעול גם כשהנסיבות משתנות. דווקא כשיש בהירות לגבי הדברים האלה, אפשר להרשות לעצמנו הרבה יותר תנועה.
"למשל, ארגון שמבקש לשמור על קרבה ללקוחות לא חייב לשמור על אותו שירות או על אותו ערוץ קשר. עליו לבדוק מה יאפשר לו להיות קרוב אליהם עכשיו, משום שלפעמים נאמנות לליבה מחייבת שינוי באופן שבו היא באה לידי ביטוי". משתפת תמרי. ואפשר לראות את זה גם בעולם המותגים, מוסיפה לימור: מותג חזק אינו בהכרח מותג שנראה ואומר בדיוק אותו הדבר במשך עשרים שנה, אלא מותג שיודע מה חשוב לשמור ולכן גם מה אפשר לשנות. הוא יכול לפנות לקהלים חדשים, להתאים את השפה, להיכנס לשווקים חדשים ולהגיב למה שקורה בעולם, בלי שכל שינוי יוביל לאובדן הזהות שלו".
במובן הזה, גמישות היא חוסן כשיש לנו ליבה מספיק ברורה כדי לדעת מה נשאר ומה יכול להשתנות. עם זאת, גם ליבה ברורה אינה פוטרת אותנו מהתבוננות. ערכים יכולים להעמיק, מטרות יכולות להתעדכן וגם הזהות שלנו יכולה להתפתח. השאלה היא אם השינוי נעשה מתוך בחירה והבנה של מה שחשוב לנו, או מתוך תגובה לכל לחץ שמגיע מבחוץ. שינוי אינו בהכרח איום על הזהות; לפעמים האפשרות להשתנות וליצור את עצמנו מחדש היא העוצמה שלה.
לדעת לשחרר
"גמישות דורשת גם משהו שקשה לרובנו לעשות: לשחרר. זה לא אומר שצריך לזרוק, לבטל או להחליט שכל מה שהיה קודם היה טעות, אלא לזהות מתי האחיזה עצמה מתחילה לנהל אותנו", אומרת תמרי. וזו המשמעות של אי־היאחזות מבחינתנו: להיות מחויבים למשהו ועדיין להיות מסוגלים לבדוק אותו. השקעה של שנים, הצלחה או פוטנציאל אינם מספיקים כשלעצמם כדי להכריע מה נכון להמשיך להחזיק עכשיו.
"כאן אנחנו חוזרות לעבודה עם ה"יש", ולא רק עם מה שהיה אמור להיות, עם מה שפעם היה או עם מה שאנחנו מקווים שעוד יהיה" אומרת לימור. צוות יכול להיות בעל פוטנציאל גדול ובכל זאת לעבוד כרגע בלי אמון או בלי חלוקת אחריות ברורה. מוצר יכול לעורר התלהבות ובכל זאת לא לתת מענה לצורך של הלקוחות היום. הפוטנציאל יכול לכוון אותנו, אבל הוא לא יכול להחליף התבוננות במציאות הקיימת.
ההתבוננות הזאת מאפשרת להחליט מה ממשיכים לפתח, מה דורש התאמה ומה צריך להפסיק. שחרור יכול לפנות אנרגיה, קשב, זמן ומשאבים, ולאפשר לנו לראות אפשרויות שלא ראינו כל עוד ניסינו להחזיר מציאות שכבר השתנתה.
לכן, שאלה שאנחנו אוהבות לחזור אליה היא: מה אנחנו מחזיקים כי הוא עדיין נכון, ומה אנחנו מחזיקים רק כי קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו? אין לשאלה הזאת תשובה מהירה, אבל עצם היכולת לשאול אותה יכולה לפתוח אפשרות לפעול אחרת ולבדוק, גם בצעד קטן, מה קורה כשאנחנו משחררים חלק מהאחיזה.
מה מחזיק אותנו בתוך שינוי?
"טעות נפוצה נוספת סביב חוסן היא ההתייחסות אליו כאל יכולת אינסופית לספוג לחץ, עומס, שינוי ומשבר, ולהמשיך לתפקד. אולם חוסן אינו אומר שאין לנו גבולות", אומרת לימור. אחד הביטויים החשובים שלו הוא היכולת לזהות שאנחנו מתקרבים לקצה שלנו ולהבין שמשהו צריך להשתנות. לומר שהעומס גדול מדי, לבקש עזרה, לשנות סדרי עדיפויות או להפסיק דבר שאי אפשר להמשיך להחזיק הם חלק מהיכולת להתמודד.
"והדבר נכון לאדם וגם לארגון", תמרי מוסיפה. "כשקשה לאורך זמן לעמוד בדרישות, צריך לבחון גם את התנאים שבהם פועלים: העומס, המשאבים וחלוקת האחריות. גמישות דורשת אפשרות ממשית להתאים את דרך הפעולה למציאות, ולא רק ציפייה להמשיך לתפקד בתוכה".
גם תחושת מסוגלות היא חלק מהחוסן: הידיעה שכבר עברנו דברים, שיש לנו כוחות וניסיון ושאנחנו יכולים ללמוד גם את מה שעוד איננו יודעים. לצד זאת, חשוב לא פחות לדעת שאנחנו לא לבד. יחסים, אמון ובהירות נבנים בשגרה, וכשמגיע שינוי הם מאפשרים להיות בחשיבת יחד ודרך משותפת שמאפשרת הנעה מחדש.
בתוך כל זה חשובה גם ההקשבה, שנמדדת במה שאנחנו מסוגלים לשמוע ובמה שאנחנו עושים עם מה ששמענו. היכולת לעצור או להאט לרגע, בין מה שקורה לבין התגובה שלנו מאפשרת לבדוק מה באמת השתנה ומה אנחנו עושים מתוך הרגל או בניסיון להחזיר שליטה. המרווח הזה מאפשר לבחור תגובה שמתאימה למצב הנוכחי.
כדי שההקשבה תאפשר שינוי, היא צריכה לקבל ביטוי גם בפעולה: בתיאום ציפיות מחדש, בשינוי סדרי עדיפויות, בחלוקת אחריות אחרת או בהחלטה להפסיק משהו. כך הגמישות הופכת מיכולת שאנחנו מדברים עליה לדרך שבה אנחנו פועלים.
להישאר מחוברים לליבה
בסופו של דבר, אנחנו לא חושבות שחוסן הוא היכולת לחזור תמיד למקום שבו היינו – המציאות השתנתה, אנחנו השתנינו והארגון השתנה, כך שאין אפשרות לחזור בדיוק למה שהיה. הניסיון לשחזר את אותה המציאות עלול דווקא להחליש אותנו.
חוסן הוא היכולת לעבור דרך שינוי ולצאת ממנו אחרת, ליצור את עצמנו מחדש מתוך מה שיש עכשיו, לשמור על מה שחשוב לנו ולהיות מוכנים לבדוק מחדש איך נכון לבטא אותו. היכולת להשתנות אינה סימן לכך שאיבדנו את הדרך; לפעמים היא בדיוק הדרך להמשיך ללכת.
מתוך כך עולה השאלה: עד כמה אנחנו מסוגלים לפגוש את המציאות כפי שהיא, להשתנות יחד איתה ועדיין להישאר אנחנו?
לימור ברעם | מייסדת ומנכ״לית סטודיו ברעם
מומחית למיתוג ואסטרטגיה שיווקית, עם 30 שנות ניסיון בליווי חברות בתהליכי צמיחה ושינוי. מתמחה בזיקוק הסיפור והערך הייחודי של חברות ובתרגומם לאסטרטגיה מותגית ולשפה חזותית ברורה ומבדלת. מפתחת את גישת Agile Branding, הרואה במותג מערכת חיה וגמישה, המתפתחת יחד עם החברה תוך שמירה על הזהות והייחודיות שלה.
לאתר https://studiobaram.co.il/
תמרי בן עמי | יועצת ארגונית ומנחת קבוצות
מלווה מנהלים, צוותים וארגונים בתהליכי שינוי, צמיחה והתמודדות עם מורכבות. משלבת ראייה מערכתית והקשבה אנושית כדי לייצר בהירות, לחזק תקשורת ואמון ולבנות דרכי עבודה המאפשרות לאנשים ולארגונים להתפתח ולהשתנות, תוך שמירה על הכוחות והייחודיות שלהם.
לאתר https://navigate-complexity-together.lovable.app/
